(שר)ה על כתיבת שירים
"תמיד נורא אהבתי מוזיקה, אבל לפני 'רימון' לא הייתי מגדירה את עצמי כמוזיקאית. למדתי פסנתר בגיל 5, אני מנגנת בגיטרה הרבה שנים, אבל שרתי רק בחדרי חדרים - לא חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו בחוץ". שר ניב, 30, הוציאה לאחרונה את אלבומה הראשון ''בידיים רועדות" ומספרת על החוויות, ההשפעות, הסגנון ומה שביניהם | ראיון
ספרי לי על הסגנון המוזיקלי שלך?
"כאומנית, זה לא תפקידי להגדיר. החברה שלנו זקוקה להגדרות - אז הקהל מגדיר סגנונות, אבל אני לא חושבת שהאומן עצמו צריך. האומן יוצר והקהל מגדיר".
איך הקהל יגדיר את הסגנון שלך? ומהן ההשפעות שלך?
"אמרו לי שהשירים מאוד חשופים, חלקם אמרו מוזרים, אולי קצת אפלים ולאו דווקא נקלטים בשמיעה ראשונה. הכתיבה מושפעת בעיקר משילוב מוזיקה קלאסית, ג'ז ושירים ארץ-ישראלים. חוץ מזה, אני מאוד אוהבת לקרוא שירה ובעיקר שירה נשית. כל אלה מגדירים אותי ואת המוזיקה שלי".
מהם הנושאים עליהם את כותבת?
אני כותבת בעיקר על תהליך כתיבת השירים. אלה החיים שלי, התהליך שאדם צריך לעבור כדי לכתוב, סיטואציות גדולות וקטנות מחיי היומיום והרצון לכתוב וליצור.
את כותבת ושרה רק בעברית, חשבת לשלב אנגלית?
"אנגלית היא לא השפה שלי, אם מישהו יבקש ממני 'תכתבי לי שיר באנגלית' ותהיה לי מטרה אז אני אוכל לנסות ולהתבטא באנגלית. אני דוברת עברית, אני חושבת בעברית ומרגישה וחולמת. אני מאוד מחוברת לעברית, זו שפה מיוחדת והעברית מגדירה אותי- אני אישה עברית".
לאלבום שהוצאת קוראים ''בידיים רועדות"- לא התחברת לחוויות ההדסטארט?
"זאת הייתה חוויה מורכבת, כל מה שקשה לי במקום אחד- המקום של שיווק עצמי, היחצנות, להיות בחוץ והרדיפה אחרי אנשים, לא כל כך מרגיש טבעי ולא מדבר אלי".
"יש יופי מיוחד בפרויקטים שקהל לוקח חלק בתהליך היצירה, אבל מבחינתי הדסטארט הוא ממש פרויקט, צריך לפנות, לשכנע ולפמפם, זה המון לחץ, דאגה והשקעה מטורפת של אנרגיה. לא חושבת שאעשה את זה שוב, למרות שאני שמחה על החוויה, כי היא לימדה אותי להיפתח כלפי חוץ ולפנות לקהל חדש - מה שלא קרה קודם".
איפה אפשר לשמוע את השירים שלך?
אפשר לרכוש את האלבום ולהקשיב לשירים ב- bandcamp, זה אתר שנותן אפשרות לרכוש אלבומים בצורה פיזית או דיגיטלית וליצור קשר עם האומן עצמו. יש גם קצת יוטיובים, קצת של ההרכב החדש וקצת רק אני.
כיום, המסלול המהיר לקהל חדש עובר לרוב דרך ריאליטי, עם הרבה שיווק עצמי- זה תהליך שאת חושבת לקחת בו חלק?
"אני לא מתאימה לזה, אני לא שרה שירים של אנשים אחרים. המהות של מה שאני עושה זה לכתוב שירים ולהלחין אותם בעצמי". "יש בי רצון ליצור, אני לא מחפשת פרסום. כמובן שאני רוצה לגדול, להמשיך ליצור ולהתפתח, אבל לא ככה".
הנושאים עליהם את כותבת וההתפתחות הפתאומית - את לא פוחדת משיתוף וחשיפת יתר?
"אני משתדלת לא להתעסק בזה. יש לי את הרצון לגדול ולמצוא את הקהל שלי ולהגיע ליותר ויותר אנשים. אבל העבודה והדרך שלי להתמודד עם החשיפה, היא להמשיך לעשות את מה שאני עושה, עם הרבה עבודה פנימית, לא להסתכל 'החוצה' יותר מדי ולהתרכז בעצמי, כי זה ברור שלכל אחד יהיה מה להגיד, חלקם יאהבו וחלקם לא".
"הייתי צפרדע לפני שלמדתי פיתוח קול"
"תמיד נורא אהבתי מוזיקה, אבל לא הייתי מגדירה את עצמי כמוזיקאית. למדתי פסנתר בגיל 5, אני מנגנת בגיטרה הרבה שנים, אבל שרתי רק בחדרי חדרים - לא חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו בחוץ".
"בגיל 19, אחרי השירות הלאומי, תפסתי אומץ והלכתי לשיעורי פיתוח קול והתמכרתי לזה. הייתי צפרדע לפני שלמדתי פיתוח קול, המורה הפכה להיות דמות מפתח בחיים שלי, היא אמרה לי 'את תהיי עוף מוזר, אבל חשוב שתתמסרי למוזיקה', אז נרשמתי לרימון".
"יש שם אנשים מאוד מוגדרים - 'הוא גיטריסט', 'הוא פסנתרן', 'היא זמרת'- אנשים שבאו מוכנים מהתיכון ויש להם יכולות מרשימות. לקח לי זמן להבין מי אני, גיליתי את עצמי בשיעורי הלחנת שירים, שם היה שילוב של כל היכולות שלי - גם נגינה וגם כתיבת טקסטים, אבל בכל השאר פחות".
"מגיעים לשיעור הלחנה וצריך להשמיע את השיר שכתבת או שאנשים הלכו להשתתף בתחרויות ולא רציתי, הייתי ביישנית והיו צריכים לגרור אותי. בסופו של דבר, נפתחתי וזה קרה באופן טבעי, לא ממש עבדתי על זה. קיבלתי פידבק ועוד אחד והתחלתי להעז, פתאום היה לי נוח לנגן ליד אנשים ולשיר".
"ברימון הקמתי את ההרכב 'בלונדשרי', זאת הייתה התנסות מעניינת. ההרכב לא קיים יותר, אבל ידענו שכל אחד ילך לדרכו, אז הם עזרו לי עם האלבום - הקלטנו בס, תופים ופסנתר בשבוע אחד ונפרדנו, לפחות יש לי תיעוד מהתקופה".
יש לך הרכב חדש או שפצחת בקריירת סולו?
"קריירת סולו זה מונח מפוצץ ולא מדויק. הקמתי הרכב חדש שאני מאוד אוהבת, שונה מאוד מהתכנים והפסקול של האלבום. לא בחרנו לו שם, אבל הוא די 'שר', אנחנו מנגנים את השירים שלי בכל מיני מקומות והייחוד הוא הכלים: כלי הקשה, פסנתר וצ'לו, חוץ מהאקוסטיות והחשמלית. זה הרכב שהוא שונה מה-'בס/תופים/רוקנרול המקובל. ההרכב הזה יותר נכון לסגנון המוזיקה שלי, שהוא לא לחלוטין ברור ולכתיבה שהיא לא בהכרח בית – פזמון- בית. ההרכב שאיתו אני עובדת בעצם מנציח את השוני".
שר ניב מבצעת את 'לנעול את הדלת'
מוזיקה במשרה מלאה?
"בתקופה האחרונה הסתובבתי בארץ, הופעתי במקומות קטנים בצפון, בירושלים ובבאר שבע ולאחרונה הופעתי בצוזאמן ובלבונטין בתל אביב - התכנון הוא לחזור ולהופיע באביב. אי אפשר להופיע כל הזמן, יש תקופות בהן מופיעים ותקופות שבהם עושים עבודה, כתיבה, לחנים- עבודה שהיא לא כלפי חוץ".
"זו העבודה העיקרית, אבל אני לא מתפרנסת מזה. המוזיקה היא כל החיים שלי, אני מנגנת וממשיכה ללמוד וכמה פעמים בשבוע אני יושבת עם עצמי ומנסה לכתוב וזה לא תמיד מצליח. יש לי הרבה חצאי שירים ובלי פריצת דרך. לכל אומן יש את התקופות האלה, אתה הולך לאיבוד באיזה עולם, יש הרבה רצון ליצור, להתבטא ולהוציא החוצה, אבל אין לו צורה עדיין".
"בינתיים אני מתעסקת במוזיקה כל הזמן, בקרוב יצא וידאו עם ההרכב והופעות. אבל אני לא יכולה להגיד שאני מתפרנסת ממוזיקה, עדיין. אני עושה קפה, מטפלת בילד קטן ומורה לפיתוח קול".
העדת על עצמך שאת 'עוף מוזר', ויש לך קול עמוק ושונה, איך התלמידים שלך 'אוכלים את זה' שאת לא מורה סטנדרטית?
"אם הגעת אלי, אז כנראה היית צריך להגיע אלי. אם לא, אני אזהה את זה ואגיד אתה צריך מורה אחר. "התלמידים שמגיעים אלי הם קצת כמוני - 'כותבי השירים' או כאלה שרואים בשירה תחביב ולא קריירה, אלה שמחפשים מורה שייתן להם יד חופשית ואפשרות להתבטא. בסוף התהליך, הם עושים הכל בצורה טבעית - אתה עובד פעם בשבוע בצורה נכונה בשיעור וזה הופך לטבע.
גם השם שלך מיוחד
ההורים שלי בחרו את השם שבועיים לפני שנולדתי, על שם הזמרת. סיפרו לי שלפני שנולדתי אמא שלי הלכה לקוראת בכף היד והיא אמרה לה שאני אהיה מוזיקאית - ויצא שגם אני זמרת.
מה את מאחלת לעצמך?
הרבה יצירה חדשה ובזרימה טובה וטבעית. שאני אמשיך לבטא את עצמי באמצעות מוזיקה ושהיא תמשיך להיות חלק מהחיים שלי. וכמובן ליצור קהל, לגדול והרבה שיתופי פעולה.
